Leonard Perkins

מתנה לבעלי מחלוקתו

מתנה לבעלי מחלוקתו

ואם באוהביו הדברים אמורים, כל שכן באלה הנמצאים עמו במחלוקת – שינסה להתפייס עמהם על ידי מתנה בסבר פנים יפות, ויפייסם בדברים בעניין המחלוקת, לגרום שאף אלה שאינם אוהבים יהפכו לאוהבים.

ו”ברצות ה’ דרכי איש”, שמכוין בזה לשם שמים, ובאמת כוונתו להתפייס, “גם אויביו ישלים איתו”. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.

סכנה לחולקים שלא לשם שמים

נאמר במשנה (אבות ה) כי “מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים”. ופירש רבינו יונה: “שאין סופה להתקיים” – שבמחלוקת ההיא יִקְרה חס ושלום מקרה רע לאחד הצדדים, ועל ידי זה תיפסק המחלוקת.

ומחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, פירוש, שיוסיפו לחלוק בהרבה עניינים ואף יוסיפו על שנותיהם, כי כוונתם לשם שמים. ע”כ.

כמה קשה המחלוקת

והמשיכו חז”ל להסביר: “איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי, ומחלוקת שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו”.

והנה, בנתינת הדוגמא על קורח, הבהירו לנו חז”ל בעצם את גודל העונש על מחלוקת שאינה לשם שמים.

כי בעניין קורח הרי אמרו חז”ל (תנחומא קורח, ג): בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה, ובמחלוקת קורח – תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית (וזהו כדברי רבינו יונה הנ”ל).

משלוח מ(ת)נות לא רק בפורים

משלוח מ(ת)נות לא רק בפורים

ויש אומרים, כי זהו אמנם טעם מצוַת משלוח מנות בפורים, להרבות אחוה ורעות (“מנות הלוי” להר”ש אלקבץ הובאו דבריו בשו”ת “תורה לשמה” סי’ קפח, ובשו”ת “חתם סופר” או”ח סי’ קצו).

ולהרבות אחוה ורעות הרי כל השנה מצוה היא, אלא שבפורים – במיוחד, כדי להראות את אחדות עמנו הקדוש, היפך דברי המן הרשע שאמר עלינו “עם מפוזר ומפורד” (אסתר ג).

לתת בסבר פנים יפות

והעיקר הוא לתת בסבר פנים יפות, שאם לא כן, אדרבה נענש על כך שמביישו, ומראה שעשה בעל כרחו (ר’ קדושין לא: וברש”י). וכן יראה לו שמחה, ויפציר בו לקבל המתנה, והעיקר הוא לתת לחברו הרגשה טובה המעידה על אהבתו אליו.

“שונא מתנות יחיה”

[ועניין “שונא מתנות יחיה” (משלי טו), שמשום כך נמנעו מי מחז”ל לקחת מתנות (ר’ מגילה כח. סוטה מז:) הנה ברור הדבר כי אין כאן איסור, כאשר מוכח מעצם המאמר הנ”ל “הנותן מתנה לחבירו” וכו’ (וע”ע ב”ר פמ”ד סי’ ז).

ועיין רש”י (משלי שם) שפירש – “ומאחר ששונא מתנות – כל שכן את הגזל”. הרי שהעניין הוא לא לאהוב את המתנות, שמא יבא לאהבת ממון אחרים ורכושם ויבא לידי גזל, אך מי שאינו אוהב, רשאי לקבל, וחז”ל שלא קיבלו – מדת חסידות יתירה היתה בהם וכדלקמן.

וכן משמע מדברי הרמב”ם (בסוף הל’ זכיה ומתנה), כי אין עניין זה מן הדין, אלא מדת חסידות של צדיקים גמורים ואנשי מעשה משום מדת הבטחון. ע”ש.

וכן בגמרא (מגילה שם) אמרו כי ר’ זירא, כאשר הזמינוהו למסיבה – הלך, וסבר לאמור: אין זה בשבילי, אלא מתכבדים הם בנוכחותי. ופירש רש”י (בחולין מה.) שכיוון שזוהי הנאתם – אין זו מתנה. ע”כ.

וזאת משום שאין נקרא “מתנה”, אלא כאשר אין הנותן מקבל כלום והיא נתינה בלבד, ושם הרי קבלוּ הנאה. נמצא כי כאשר יש הנאה לנותן – אין לחוש משום שונא מתנות יחיה (וכן מצינו עניין זה במגילה כו: ע”ש, וע’ במשנ”ב ס”ס קכח ס”ק קעה בענין אדם חשוב. ודו”ק).

והאמוראים שחששו, אין זה מן הדין, אלא מפני מדת חסידות מצד חיזוק מדת הבטחון, לקיים דברי המשנה כפשוטה (סוף פאה): “כל מי שצריך ליטול (מן הצדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”. ע”כ. וקל וחומר לעניין מתנה.

הרי שיש עניין שלא לקבל כלל, מצד מדת הבטחון, או גם בכדי להגביר את השנאה לתאות הבצע ואסיפת הקניינים.

ומכל מקום את הנותן צריכים לאהוב, ולא את המתנה, כי באופן כללי אין זו מדה טובה – לאהוב לקבל, אלא לאהוב לתת].

קבלת לשון הרע והתיקון לכך

קבלת לשון הרע והתיקון לכך

והנה קיים איסור גם לקבל לשון הרע ורכילות, דהיינו לאַמת בלבו את הדברים ששמע – שהגנות אכן נכונה, ואף לשמוע הגנות בלי לקבלהּ – אסור.

 

ותיקון למי שקבל או שמע, שמיד ישתדל להעביר את הגנות מלבו, ולמצוא זכות כלשהי על המסופר, ולהשתדל להאמין כי לא יתכן הדבר שסופר עליו.

 

להתרחק מחבורת מספרי לשון הרע

 

והגדר הגדול לכל עניין לשון הרע, הוא שלא לשבת בין חבורת מספרי לשון הרע, ולא להתחבר ולא לדבר עם פוחזים שכאלה, ויקיים בעצמו “בד קדש ילבש”, שישב לבד ואז “קודש ילבש”, ולא כיושבי קרנות הרצים לבאר שחת.

 

ולעולם יקיים אדם בעצמו ס’ ע’ פ’ צ’, דהיינו ס’גור ע’ין פ’ה צ’דיק, מי שסוגר בזמן עיניו ופיו – הריהו צדיק (בשם רלוי”צ מברדיטשב). והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לשמור מחסום לפינו ולאזנינו, והוא יתברך ישמור מצרות נפשנו. אמן.

מתנה

 

המטרה אהבת חברים

 

נאמר בגמרא (שבת י:) כי הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ופירש רש”י: שצריך להודיעו על מנת שידע מי הוא הנותן, שמתוך כך יהא אוהבו. ע”כ. הרי שיש עניין בנתינת מתנה לחברו, שעל ידי כך באים לידי אהבה ואחוה.

 

ואין זה סותר לעניין “מתן בסתר”, כי עניין זה הוא כאשר נותן לעניים בתורת צדקה, ובכדי שלא יתביישו נותן בסתר, אבל לחברו שאינו עני ואינו נותן בתורת צדקה, אלא בתורת מתנה, וממילא לא יתבייש, בזה צריך להודיעו, כדי להרבות ביניהם אהבה ואחוה, ולא יעשה בסתר (וע’ שבת י: תוד”ה נותן).

 

מצוה לגרום אהבה ואחוה

 

והנה מצוּוִים אנו לאהוב אחד את השני ולגרום לאחדות, לאהבה ואחוה, שלום ורעות, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”, “לא תשנא את אחיך בלבבך” וכו’.

 

הנה כי כן, ראוי הוא שמִדי פעם, יתן אחד לחברו מתנה שיודע בחברו כי שמח הוא במתנה כזו, ועל ידי כך יהא אוהבו. וזו לשון רש”י (ברכות ח. ד”ה פדה): גמילות חסדים נמי שלום הוא (גם היא נקראת “שלום”), שמתוך שגומל חסד בגופו לחברו, מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום. ע”כ. וכן העניין במתנה.

 

ובזה יש לפרש בס”ד מאמר חז”ל “גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים” (סנהדרין קג:), דהיינו שניים שהיו רחוקים ביחסים ביניהם, ולא קרובים באהבה ורעות, עתה על ידי הלגימה שנתן איש לרעהו יתקרבו הרחוקים. וכן במתנה.

 

עונש למחבל

עונש למחבל

וזה המצורע, שמוציא שם רע (ר’ ויק”ר טז, ו) – בא להפריד בין נשמות ישראל הקדושות, ומחבל בכך בכרם ה’ צבאות, ועל כך נאמר (שיר השירים ב) “אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים”, כי מאוד מקפיד השם יתברך בקיום אחדותם של ישראל, ויֹאחז ויעניש כל המנסה לחבל באחדותם.

עבירה שעבירות רבות כלולות בה

לכן מה מאוד צריכים להשמר מלשון הרע, ובפרט שהרי בכל סיפור לשון הרע עובר חלילה גם בהרבה מצוות עשה, לא תעשה, וקללות “ארור” משמים, ה’ יצילנו (כאשר מנה בפתיחת “חפץ חיים”).

באופן שעוון זה חמור אף מאכילת חזיר, אשר כל העם בורח מעבירה זו כְּמִן האש, ולוּ חכמו ישכילו כי על אכילת חזיר לאו אחד ועל לשון הרע, כמה וכמה.

גדר לשון הרע

ובקיצור נמרץ ננסה בס”ד לבאר עניין האיסור ותיקונו (על פי ספר “חפץ חיים”). לשון הרע – הוא המספר בגנות חברו, כל גנות שהיא, בין מצד גשמיותו, אם פגומה היא במום וכד’, בין מצד רוחניותו, אם פגומה היא במידות רעות, מעשים רעים, שאינו חכם וכד’.

כל גנות, אף אם אמיתית היא ואינו משקר – אסורה! (ואילו המשקר נקרא “מוציא שם רע”, משום שלא רק גינה, אלא אף שיקר, ועוונו חמור יותר).

רכילות – שאינו אומר גנות על השני, אלא מספר מה שאחד אמר על חבירו או עשה לו, כאשר אינו יודע בבירור שבעיני השומע – אותו דיבור או מעשה – הגון הוא, שאם יספר, שמא אינו הגון הוא בעיני השומע, ויבוא על ידי כך למחלוקת ומריבה עם המסופר.

וכל שכן כאשר יודע שאין עניין הסיפור הגון בעיני השומע, שאיסור גמור הוא, שהרי גם מתכוין הוא לגנות את הזולת.

אבק לשון הרע

אבק לשון הרע הוא שאינו אומר הגנות ממש, אלא אומר או רומז כי בעצם יש גנות. בין אם ניכר כן מתוך דבריו, כגון שאומר: “איני רוצה לספר על פלוני לשון הרע”, הרי משמע שיש מה לספר.

ובין אם כן ניכר מתוך תנועותיו, וכגון ששאלוהו היכן יש אש, ואמר “בבית פלוני שמבשלים שם הרבה”, הנה אמר האומר דבר המשתמע לשתי פנים.

ובכן, אם ניכר מתנועותיו שהתכוין לגנות, שאוכלים שם הרבה לשם זלילה וסביאה, עבר איסור משום “אבק לשון הרע”, ואם לא ניכר כן, אלא ניתן להבין מדבריו כי יש שם הרבה נפשות ולכן מבשלים הרבה – מותר.

וכן כאשר הוא לא דיבר, אך גרם שאחרים ידברו לשון הרע, כגון ששיבח אדם בפני שונאיו, שברור הדבר כי לאחר שישמעו יִדְרכו לשונם לדבר בגנותו, הרי זה אסור לספר להם בשבחו. וזהו אבק לשון הרע.

תיקון ללשון הרע

ותיקונו של כל אחד הוא (כאשר נתגנה המסופר בעיני השומעים או ניזק): בין אדם לחברו – שילך אל חברו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על מה שאמר עליו, וישתדל בכל כוחו לפייסו ולבקשו שלא יקפיד עליו.

ובתנאי שידיעת האדם המסופר מעצם הסיפור עליו לא תביא תקלות חמורות יותר, כהבערת המחלוקת יותר, חילול השם וכד’.

ובין אדם למקום – יעשה חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד – שלא ישוב לעשות כן.

חומרת לשון הרע

חומרת לשון הרע

נאמר בספר ויקרא (פרק יט) “לא תלך רכיל בעמך”, וכן נאמר (שמות כג) “לא תשא שמע שוא”. לימדתנו התורה הקדושה כי אסור לספר לשון הרע ורכילות, אסור לקבל, ואסור אף לשמוע (גם מבלי לקבל).

 

והדבר כל כך חמור, עד שאמרו חז”ל כי על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, והוסיפו לאמור כי לשון הרע כנגד כולם (ר’ ערכין טו: ורמב”ם הל’ דעות ז, ג).

 

ואמרו עוד, כי כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר רחמנא ליצלן (שם). והאריכו חז”ל בחומרת עוון זה ובעונשי העובר עליו ואכמ”ל.

 

עיכוב הגאולה והרג בני אדם

 

ומובא בהקדמת ספר “חפץ חיים” (שכולו מדבר על ענייני לשון הרע) בשם הזוהר כי בסיפור לשון הרע, מעורר את המקטרג הגדול לקטרג על עם ישראל, ומשום כך נהרגים כמה אנשים בכמה מדינות.

 

ועוד, כי מונע דיבורי קדושה מלעלות, ואם כן – צדיק מה פעל – אם אין דברי תורתו ותפילתו עולים למקומם. ועוד, כי על ידי זה מעכב את הגאולה וביאת משיח צדקנו. ע”ש.

 

לשון הרע גורמת לחוסר אחדות

 

ועוד, שהרי המספר לשון הרע גורם למחלוקות ומריבות, ומפריד בין אנשים, כמצוי אצל בעלי לשון הרע, ובכך מפר הוא את האחדות שבכנסת ישראל, והרי מאוד רצה השם יתברך שתהיה בינינו אהבה ואחדות שלכן אמר: “ואהבת לרעך כמוך”, “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא יט) וכו’.

 

למצוא את הזמן המתאים ביותר

למצוא את הזמן המתאים ביותר

 

לכן צריכים להשתדל בכל עוז, לקבוע זמן מסוים אשר בדרך כלל פנוי הוא מטרדות ועסקים שונים, ובו יקבע עתו ללימוד התורה הקדושה, ואותו לא יבטל בשום אופן ויהי מה, לכן ישתדל למצוא זמן שיעמוד בכך.

 

אם לא הספיק ללמוד באותו יום

 

ואם קרה חלילה ולא הספיק ללמוד באחד הימים באותו זמן קבוע, מסיבה הכרחית כלשהי, ישלים זמן הלימוד בטרם שכבו לישון. כמו שנאמר בגמרא (ערובין סה. וש”ע או”ח סי’ רלח).

 

ולכן לפני שקובע את אותו זמן ואותו לימוד מסוימים, יאמר כי בלי נדר מקבל הוא על עצמו ללמוד כך וכך בזמן פלוני, בכדי להנצל מעוון נדרים (אחרונים לאו”ח סי’ רלח).

 

שעורים בכל חלקי התורה

 

ומוטב לאדם כי יקבע לעצמו שיעורים בכל חלקי התורה, דהיינו שילמד בכל יום מעט מקרא, משנה, גמרא, מדרש, זוהר, מוסר, תהלים והלכות. ויוסיף כעניינו וכיד ה’ הטובה עליו (ועיין ב”ספר חסידים” סי’ תתקלט). והעיקר, שהוא החיובי והנצרך ביותר מכולם, הוא לימוד הלכות, למען דעת כיצד יתנהג בימי חיי הבלו.

 

והמומלץ לכתחילה לבעלי בתים שזמנם מצומצם מאוד, הוא לעבוד עבודה תמ”ה, דהיינו ת’הלים מ’וסר ה’לכות, תהלים החודשי (לסיים בחודש), עמוד מוסר, ושתי הלכות. והכל תוך כדי עיון והפקת לקחים למעשה כיצד לעבוד את יוצרנו יתברך.

 

אופן הלימוד

 

ויכוין בלימודו לשם שמים, על מנת לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת השם יתברך באהבה. ויכוין שיעלה לימוד זה לנחת רוח לפני השם יתברך. וישתדל ללמוד בחבורה (ר’ ברכות סג:) עם תלמיד חכם ירא שמים, שיסביר כראוי את הנלמד, או לפחות עם “חברותא” ירא שמים משכיל על דבר.

 

להעדיף לימוד הלכה

 

ותמיד יעדיף את לימוד ההלכה יותר מן הכל, אף יותר מלימוד הגמרא, ולכן אם אין לו אפשרות אלא לשיעור אחד, או שיעור בגמרא (בדף היומי וכד’) או שיעור בהלכה הנמסר מפי תלמיד חכם הבקי בהוראה, יעדיף את לימוד ההלכה.

 

ואם יוכל לקיים “טובים השניים מן האחד”, שילמד גם גמרא וגם הלכה אשרי חלקו, אך אם יש לו אפשרות לאחד מהם, יש להעדיף ללא ספק לימוד הלכה (שו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ נב, וע’ ב”שיחות הר”ן” סי’ כט).

 

ההלכות הנצרכות יותר – קודמות

 

והנה גם בהלכות – יש מצויות ונצרכות יותר כהלכות שבת, טהרת המשפחה, כשרות המטבח והמאכלים, ברכות, נטילת ידים, ועוד, ויש מצויות פחות. ולכן ישתדל בראשית ללמוד את אלה, כי תדיר (רגיל ומצוי) ושאינו תדיר – תדיר קודם (זבחים פט. וע’ ברכות מט. ברכת מזונא כו’ ו”ספר חסידים” סי’ תתריא).

 

ועל אדם זה נאמר “הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות” (אבות ד).

 

שלבי הלימוד

 

ורגילים היינו לומר כי בלימוד ארבעה שלבים: האחד, קריאת הדברים והוצאתם בפה, השני, התבוננות בפיסקא אשר למד, שיגביה עיניו מן הספר וינסה להבין היטב את אשר למד, השלישי, הפקת לקחים למעשה מן הנלמד, והרביעי, תפלה מלבו וכלשונו להשם יתברך שיזכהו לקיים את אשר הסיק למעשה.

 

וסימנך לעניין זה: “קְהִלַת”, ק’ריאה, ה’בנה, ל’קח, ת’פלה, “תורה ציוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב”.

 

תפלה על הלימוד

 

ויתפלל תמיד להשם יתברך שיזכהו להבין כראוי את כל אשר ילמד, ושלא תצא תקלה מתחת ידו חלילה – לעשות מעשה על פי הבנה בלתי נכונה.

 

ויאמר את הנוסח הנאמר לפני הלימוד (שלא יארע וכו’), ובסיימו קביעות לימודו, יאמר הנוסח שלאחר הלימוד (מודה אני וכו’), כי כן נפסק להלכה (שו”ע או”ח סי’ קי).

 

וידוע תדע כי כאשר לומד, ומתפלל להשם יתברך על כל פרט ופרט מהנלמד – שיזכה לקיימו, בכך יוכל להגיע ל”תורה לשמה” (ר’ ב”אגרת הרמב”ן”) שהיא מעלה גדולה מאוד אשרי הזוכה לה.

 

תלמוד תורה כנגד כולם

תלמוד תורה כנגד כולם

נאמר במשנה (פאה א) “תלמוד תורה כנגד כולם”, ופירש הרמב”ם, משום שעל ידי זה יזכה האדם לכל המצוות, כי “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה” (קדושין מ:).

 

ובגמרא נאמר (ירושלמי פאה א) “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”, ופירש “הכותב” (על “עין יעקב” שם) שבא להודיענו כי “ידיעת התורה והרגל הלימוד בה עולה על קיום כל המצוות, ובלבד שיהא ירא שמים, לא יעשה שום עבירה”.

 

חייבים לקבוע עתים לתורה

 

לכן צריך כל יהודי לקבוע עתים לתורה בכל יום, חוק ולא יעבור, בכדי שידע מה עליו לעשות וכיצד להתנהג במצוות, על פי דת תורתנו הקדושה.

 

ומי שאינו קובע עתים לתורה, ללא ספק ישלוט בו היצר הרע, וימציא לו היתרים לאיסורים, ולהקל פה ושם על פי סברות עצמו, וכן אט אט מִדרדר מצבו הרוחני, עד שיבוא חס ושלום לזלזל בדיני תורתנו הקדושה, ואחריתו מי ישורנה.

 

וכן כתב רש”י (פרשת בחקותי), כי מי שאינו לומד תורה מגיע בסופו של תהליך לגרוע מכל, כי עבירה גוררת עבירה, וכך הוא התהליך רחמנא ליצלן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע אחרים מלעשות, כופר במצוות, כופר בעיקר.

 

וב”ספר המידות” (לימוד אות פו) נאמר: “מי שפורש מן התורה – מתחבר לשטן”. כי רק התורה היא תרופה וחיסון נגד היצר הרע (קדושין ל:), ואם כן, הפורש ממנה – אין מה שיפריד בינו לבין היצר הרע, וממילא נקרא “מתחבר לשטן”. (שכן ידוע כי היצר הרע הוא מלאך המוות הוא השטן. ב”ב טז.).

 

ומרן החיד”א כתב (“צפורן שמיר” סי’ יג אות רח) כי מי שאינו עוסק בתורה או קובע עִתים לתורה – אין ספק שהוא נמסר ביד יצרו, ויום יום הולך וחוטא ומשתרש בחטא. ה’ יצילנו.

כיצד ניתן לזכות ללב טוב

כיצד ניתן לזכות ללב טוב

וכיצד מגיעים ללב טוב, ירגיל אדם עצמו להסתכל על הטוב שבכל דבר, כמו שאומרים אנשים “על חצי הכוס המלאה”, כלומר שאף אם יש גם “לא טוב”, יסתכל על ה”טוב”, וימצא את הנקודות הטובות שבכל דבר ורק על זה יחשוב, ואט אט תהיינה מחשבותיו בכיוון החיובי בלבד, ותקויים בו מידת “לב טוב”.

 

ואם במחשבה למדנו כי צריך לחשוב רק על הטוב, כל שכן בדיבור, שלא ידבר דברים רעים על אף אחד, ואף אם רוצה להצדיק דרך מסוימת, ידבר עליה טובות, השומע ישמע והחדל יחדל, אך לא בשביל זה ידבר רעות על דרכים אחרות (“שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ קכט).

וכל שכן במעשה, שלא יעשה רעה לאף אחד (ור’ ב”לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ מט אות א, “ספר המידות” הרהורים ה).

 

מסימני לב טוב – פנים שמחות

 

ומסימני ה”לב טוב” – כאשר נראה האדם בדרך כלל בפנים שמחות, שנאמר (משלי טו) “לב שמח ייטִב פנים”. ומי שאינו כן, אלא פניו עצובות, או אדישות וכדומה – מראה הדבר על רֹעַ לב, שנאמר (נחמיה ב) “מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רֹע לב” (ור’ בב”ר פע”ג סי’ יב).

 

הלב הטוב – יסוד גדול

 

והנה עניין הלב טוב הוא יסוד גדול ביהדות, כי על ידי זה זוכה לשאר המידות הטובות (כדברי רבינו יונה הנ”ל), טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, עושה כל מעשיו לשם שמים ולא לכבוד עצמו, ולבבו שלם עם ה’ אלקיו.

 

אין רע מלב רע

 

וממילא יובן כי ההפך, דהיינו לב רע, אין מידה רעה ממנה. כי ממנה נמשכות כל המידות הרעות, ואף אם ישפר מעשיו, אך לבו בל עמו, ונשאר לבו רע כשהיה, הרי שכיוון שמן הלב נמשך הכל, לבסוף גם מעשיו יַראו את אשר בלבו.

 

ולכן יש לשמור היטב את הלב לבל יחמיץ במחשבות והרהורים רעים וכן נאמר (משלי ד) “מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים”.

 

לכן צריכים לעבוד כראוי על “לב טוב” ולהתפלל על כך, והבא להִטהר ולטהר לבו – מסייעים בידו. השם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו ויקויים בנו מקרא שכתוב (תהלים נא) “לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי”. אמן.

 

עצה להנצל מן הכעס

עצה להנצל מן הכעס

ובספר “ארחות צדיקים” (שער הכעס) מובאת עצה להנצל מן הכעס, שבזמן שיש לו על מה לכעוס ורוצה לכעוס, יחסום פיו ולא יאמר אף מילה, ועל כל פנים אם ירצה לדבר, ידבר בנחת (וע’ ב”איגרת הרמב”ן”). ובתוך כך יחשוב כי הכל משמים, ובינתיים ירגע מכעסו.

 

ויש לומר בס”ד כי לכן שבחו חז”ל את הבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט.), משום שזוהי אמנם משימה קשה בעת הכעס, והמתגבר על יצרו ועוצר רוחו מלכעוס – הרי זה באמת גיבור, וכן אמר שלמה בחכמתו: “טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי טז).

 

ואשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, הם היצר הרע ושלוחיו, ויוכל לתת מעצור לנפשו, ולא יכעס “כסוס כפרד אין הבין”, אלא “במתג ורסן עדיו לבלום” ואזי – “בל קרוב אליך” – היצר הרע (ר’ תהלים לב).

דרך ישרה שידבק בה האדם

 

נאמר במשנה (אבות ב) כי הדרך הישרה שידבק בה האדם היא “לב טוב”. דהיינו לב החושב תמיד רק בכיוון חיובי.

 

וטעם לכך כתב רבינו יונה: “משום שזוהי המעולה שבמדות המתוקנות, מפני שכל המידות נובעות מן הלב, ובזמן שלבו טוב – כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו ומתחבר עם הטובים, ואינו חפץ אלא בדבר שיש בו תועלת ולא הפסד”.

דוד המלך והכעס

דוד המלך והכעס

וכך אמנם נהג דוד המלך ע”ה, שכאשר קיללו שמעי בן גרא “קללה נמרצת” וקשה עד מאוד, שפירושה: נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה, ראשי תיבות נמרצ”ת כמאמר חז”ל (שבת קה.).

 

בכל זאת לא כעס דוד ולא חרה אפו בשמעי, אלא סבר כי “ה’ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר לו מדוע עשית כן” (שמואל ב טז). ראו נא השקפת עולמו של דוד המלך החסיד!

 

ואמנם מתאים הדבר במיוחד לאופיו, כי עניו גדול היה, כמו שאמר על עצמו “ואנוכי תולעת ולא איש…” (תהלים כב), ואומר “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” (שמואל ב ו).

 

הכועס – מגביר את כח יצרו הרע

 

והנה רעת הכעס גדולה עד מאוד, עד שאמרו חז”ל כי כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו (נדרים כב.). והכוונה יש לפרש בס”ד – שמגביר בעצמו כוחות היצר הרע וחייליו והם “כל מיני גיהנם”.

כי ידוע, שהכועס מחליף נשמתו הקדושה באחרת טמאה דסטרא אחרא חלילה (ר’ זוהר תצוה דקפ”ב ע”א, “מורה באצבע” סי’ א אות י), וממילא אין ספק כי ישלוט בו היצר הרע.

 

וכן משתמע מן המובא בגמרא (ברכות כט:) שאמר אליהו הנביא לרב יהודה “לא תרתח ולא תחטא”. ופירש רש”י – “לא תכעס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא”. ע”כ.

 

והיינו משום שמגביר בעצמו את כוחות היצר הרע וכנ”ל (ור’ ב”שערי תשובה” שער א אות טז).